לפעמים אני נתקל במתאמנים או סתם אנשים שמדברים בסגנון של התינוק-מפלץ מרחוב סומסום במערכון המפורסם "אבל אני רוצה להיות שם".
אותו מפלץ חבובתי שמנסה ללמוד מה ההבדל בין "כאן" ל"שם" נמצא בלופ מרגיז, בכל פעם שהוא מסיים את הדרך כדי להגיע ל"שם" נאמר לו שהוא נמצא "כאן", ואז בשבר הוא עונה את מימרתו המפורסמת "אבל אני רוצה להיות שם".
הרבה דברים ניתן ללמוד מהמערכון הזה, למשל שהכל יחסי, שצריך לשחרר טרימינולוגיה מהגדרה עצמית, שיש אנשים שקשה להם להסביר מונחים בסיסים כמו "כאן" ו"שם", שחבובה היא לא יצור אינטילגנטי במיוחד.
אבל בוודאי ובוודאי ניתן ללמוד שהדרך והמקום שהגעת אליו לא משנים שום דבר אם לא הבנת מה אתה רוצה כשיצאת לשם, ושהשכלת לדעת ולעיתים גם לשנות בדרך את ההגדרות הראשוניות של עצמך.
אז איך נגיע לשביעות רצון? לאן אנחנו צריכים ללכת? כמה זמן זה ייקח? מתי נגשים את המטרה שלנו, את החלומות הכי מתוקים שלנו?
ובכן, המציאות יכולה לבלבל מאד אבל המזל שלנו הוא שאנחנו לא חבובה רפת שכל אלא אנשים יצירתיים עם אנרגיה ורצון לשנות משהו בחיים.
ולעניינינו – אם המטרה היא להגיע מ"כאן" ל"שם", ואם אימון הוא תהליך שמטרתו לגשר בין המצוי והרצוי בחייו של המתאמן אז הרי ה"מטרה" היא אותו "שם" שאליו המתאמן מכוון.
התהליך האימוני מתחיל כבר לפני השיחה הראשונה של המתאמן ושלי, מהמקום שהמתאמן נמצא בו עכשיו בזמן שהוא משלים עם כך שהוא רוצה לצאת ולעשות שינוי בחייו. (על הנחת הפער וחוסר שביעות רצון דיברתי בפוסטים קודמים למשל כאן).
כבר בשלב הראשוני הזה המתאמן מצייר לעצמו איזה שהוא "שם" ואיזה רצוי ומטרה שאליהם הוא רוצה להגיע.
אגב, יכול להיות שאותה מטרה היא פשוט הרצון להרגיש הפוך ממה שהוא מרגיש עכשיו, למשל: "אני מרגיש תקוע – אני רוצה להרגיש בתנועה" או משהו פשוט כמו: "לא טוב לי – אני רוצה להרגיש טוב". כך או כך כל מטרה אפשרית יכולה לצוץ גם בשלב כזה.
אז כאמור, לכשנתחיל את תהליך האימון כבר תהייה מטרה באוויר, היא תהייה גולמית ואינסטינקטיבית, ותהווה עבור המתאמן ועבור האימון איזו מסגרת כללית.
הניסוח הסופי של המטרה האימונית יגיע לכדי הבשלה באזור מחצית האימון, בשלב הזה מתאמן שכבר עשה עבודה עם עצמו יודע איפה הוא נמצא. הוא מכיר את ה"כאן" שלו. הוא מכיר בחוזקות שלו, הוא יודע מה חשוב לו ומה הוא רוצה.
עכשיו הוא יכול להגדיר לעצמו מטרה חכמה, ברורה, ישימה ותחומה בזמן, הוא יוכל להגדיר לעצמו "שם" יציב ושיסתמך על השלמה אמיתית בעצמו, בדרך שנעשתה ובתהליך שהוא עבר.
ומה עם מימוש המטרה ועם תחושת ה"אני רוצה להיות שם"?
ובכן, על המחשבות שלי בעניין הזה אפשר לקרוא כאן בהרחבה, אבל בוודאי לא אשאיר את ה"שם" של הפוסט הזה לא ממומש וכמובן שתמיד יש עוד מה להרחיב.
אז ככה: התהליך עצמו אל עבר המימוש המטרה האימונית ממשיך ומעמיק, ומגדיר, ומעצב את אותו רצון של המתאמן, וזאת מכיוון שעם כל צעידה של המתאמן בדרך ל"שם" הוא משתנה.
עם הלמידה שלו את עצמו משתנות המטרות ומתחדדות. העומק החדש שנוצר למתאמן מאפשר לו להתבונן על חייו ממקום בטוח ושליו יותר ולא להירתע מהדינמיות שהחיים יכולים להציג לו, שכמובן הוא הוא עצמו בשלב כזה מתקדם של התהליך שלו נכלל תחת ההגדרה "חדש ודינאמי".
הגשמת מאווים עמוקים ומימוש מטרה יכולים להיות דברים מרגשים ומטלטלים מאד ועלינו להגיע ל"שם" מוכנים ויציבים.
מתאמן שיוצא לדרך לתהליך אימון אישי לחיים עליו להפגין אחריות, ומחויבות, ואותנטיות כבירה, עליו להבין שזה לא משחק ילדים או מערכון של החבובות אלא הזדמנות מדהימה להפגין אומץ ולקחת אחריות על החיים שלו, הזדמנות להתרגש להכיר את עצמו מחדש באופן עמוק ולהכיר בזה שזה הזמן שלו לשנות בעצמו את חייו.
מימוש המטרה הוא למעשה להרגיש טוב ובטוח עם ה"כאן" החדש.
איתי קויפמן – מאמן אישי לחיים בתל אביב.